אורות השנאה- חלק שלישי

זהו החלק השלישי של המאמר, החלק השני נמצא כאן

ח. הדרכת היחיד והצבור
יש לשאול: האם איש-המעלה, האוחז במידת החסד, משולל כל שנאה? נראה שלא. ראשית – הרי אף הקב"ה אוחז במידת השנאה (לעיל פרק א), ואנו מצווים ללכת בדרכיו. בנוסף – הרב עצמו הסביר בפירוט כיצד הוא מזקק את השנאה, מדייק את יישומה, ומשתמש בה יחד עם מידת האהבה. לכן, לא פלא הוא שהרב עצמו מתבטא ביטויים של שנאה, (לעיל פרק ה). גם לגבי נורדאו שהיה נשוי לגויה כתב, "וזה האחרון [נורדאו] הוא תועבת נפשי ונפש כל מי שיש בו זיק יהדות, ואין כדאי להתפאר ולהתברך בפסלו של אותו רשע" (אגרות-ראי"ה א, עמ' יג).

שאלה מהותית נוספת הנובעת מעיון בסוגיה עמוקה זו היא: מה הדרכתו של הרב לכלל הצבור? האם – כפי שראינו בכמה מקורות לעיל – רק גדולים בתורה ובחכמת הנסתר יכולים ללכת בדרך הקירוב והאהבה, ואילו שאר הציבור – ובתוכו תלמידי-חכמים שלא זכו למעלה גבוהה בתורת הנסתר – צריכים ללכת בדרך השנאה? ועוד: כיצד יש להכריע בהעדפה שבין שנאה ואהבה שאינן מתוקנות? אפשר לומר שכדי להתרחק – עדיף לנקוט במידת השנאה, כיון שכך האדם יכול להגן על עצמו מפני פגיעה באמונתו וערכיו.
כך נראה לכאורה גם מפסקה נוספת העוסקת בנושא זה (אוה"ק חלק ג, עמ' שלו, "התפשטות החסד וגבוליו"):

מרוב התפשטות החסד יוכל היסוד המוסרי להתרופף. אף על פי שלגבי חסידי עליונים, אשר על פי הדרגה ועבודה נפשית וגופית גדולה עלו עד למרומי ההכרה של החסד הבלתי גבולי, של אור עליון וטובו, אין לחוש לקלקלה מוסרית, שמורים הם גדולי עולם הללו מכל חטא, ורגלי חסידיו ישמור, אבל ההשפעה של הלימוד וההסברה של אור החסד תוכל לטשטש את המחשבה המוסרית, של מקבלי הלימודים הנכבדים.

אלא שבהמשך הדברים נראה שהחשש הזה אינו מבטל את עצם התפשטות החסד (שם):
וזהו סוד היסורים הנפשיים, המזדמנים דוקא לאותם המתאמצים לעלות במעלות החסד היותר גבוהות, לברר להם, שעם כל הכלליות הרחבה, שעל ידה החזיון של ההויה זורח בהדרת טובו ונעימות חסדו, יש עדיין זיקוק פרטי התופס מקום גדול, והוא מוגבל בגבולים, שהם מבדילים בין איש לאיש וקניניו, בין עם לעם ושאיפותיו, וקל וחומר בין הטוב והרע, בחיים ובמעשה, בין אור לחושך, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, ואפילו בין קודש לקודש, בין חיין וחיין דחיין, ועל יסוד הבדלה עמוקה זו הולך הדעת ומתרחב...והוא נעשה בנין מתקיים לדורי דורות, עמוק ממעמקי תהומות, ומושרש בשרשים עצומים...
כך גם נראה ממקורות נוספים, בהם הרב מדבר על הצורך ב"מידה ידועה" של גבורה, כמובא לעיל (פרק ו) אך לא כזו שתשתלט על תפיסת העולם והיחס לפורקי-עול. זאת ועוד, הרב עצמו כתב (אגרות ראי"ה א, אגרת רסו):

כל השנאות כולן, דיניהם הם נאמרים רק במי שכבר ברי לנו שקיימנו בו מצוות תוכחה. וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות לפנינו מי שיודע להוכיח, על כן נפל פיתא בבירא. וכל ההלכות הנוטות לרוגז ולשנאת אחים נעשות הן כפרשת בן סורר ומורה, עיר הנידחת ובית המנוגע, למאן דאמר לא היו ולא עתידין להיות, ונכתבו משום דרוש וקבל שכר.

לכאורה, לפי זה – כל הפסקאות אודות שנאה בטלות ומבוטלות בדורנו. אך לא נראה שהרב כתב אותן רק כדי לדרוש ולקבל שכר. ראשית, נראה שזהו תהליך שאדם מישראל צריך לעבור, וטרם שנכנס בשערי האהבה עליו לעבור בשערי השנאה, כפי שראינו לעיל. כך יהיה מוגן מפני השפעות שליליות. בנוסף, יש להבחין בין מי שפורק עול ומרים יד בתורת משה, מסית אחרים ומקלקל, לבין מי שבאורחות חייו הפרטיים אינו מקיים מצוות ולגביו התוכחה אינה משמעותית בימינו, כיון שאין בדור הזה מי שיודע להוכיח', ולכן אין לשנוא אותו. כך חילק הרב בין המחנה שמחלל ומנאץ את כל קדשי אומתנו, שאותו יש לעקור מהשורש, לבין מי שאינו כזה, בו יש לטפל בסבלנות ובאורך-רוח עד שישוב מאהבה (לעיל פרק ה).

סיכום
עיון בכתבי הרב העיוניים ובאגרותיו המעשיות מעלה, כי השנאה תופסת אצלו מקום בהגות הרעיונית, בתחושה, בחינוך ובהתנהלות המעשית. הסתירה לכאורה בין אימוץ השנאה כחלק מסדר היום לכל רבדיו, לבין ריבוי ביטויי האהבה בכתביו ובאורחות חייו, גם במקומות בעייתיים – נראית קשה במיוחד. אך היא מתיישבת לכשנעמיק בדבריו ונראה שגם כאן – כמו במקומות רבים נוספים – ידע הרב לאחד את הקצוות, לאחוז בזה וגם מזה לא להניח ידו, בהרמוניה ובנתינת מקום לכל כח בהקשר ובמינון הראויים, כהדרכתו של ריה"ל בתורת המידות "החסיד הוא המושל" הנותן לכל כח את המגיע לו. אין ספק כי מידת האהבה היא המכרעת, אך היא אינה מתקיימת בלא השנאה שלצדה ולמטה הימנה.